החלטה בתיק רע"א 2186/14

1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 10.2.2014 (ע"א 39532-04-13, סגן הנשיא א' אברהם והשופטים י' אברהם ו-ד' צרפתי). בפסק הדין התקבל ערעורה של המשיבה 1 על פסק דינו החלקי של בית משפט השלום בצפת מיום 3.3.2013 (ת"א 483-06-09, השופט א' גולדקורן).

רקע והליכים קודמים

2.        המשיבה 1, החברה לפיתוח קצרין בע"מ, היא חברת בת של המועצה המקומית קצרין (להלן: המשיבה). בין המשיבה לבין המבקשת, חברת דלק בע"מ, והמשיבה 2, פז חברת נפט בע"מ (להלן: חברות הדלק), נחתם ביום 5.7.1981 הסכם שלפיו התחייבה המשיבה לממן על חשבונה חלק מעבודות התשתית שנועדו להקמת תחנת דלק בכניסה לקצרין (להלן: תחנת הדלק). חברות הדלק התחייבו מצידן להקים את התחנה, לספק לה ממוצריהן (בחלוקה ביניהן) וכן לשלם למשיבה "עמלת סוכן" בגין מכירות בנזין, נפט וסולר "כפי המקובל במקרים כאלה" וכן עמלה בגין מכירת שמנים "בשיעור 5% ממחירם לצרכן" (להלן: הסכם 1981).

3.        מועצת מקרקעי ישראל הקצתה קרקע בסמוך לקצרין לאדם בשם אפרים גפנר שישמש כמפעיל התחנה, בהתאם לכללים הנוהגים בנושא זה. בין מפעיל התחנה הנבחר לבין חברות הדלק נחתם הסכם קמעונאי. בסעיף 6 להסכם 1981 נקבע כי "תקופת הסכם זה לא תהיה תלויה בשום אופן ופנים בהסכם הקמעונאי בין החברות לבין... מפעיל תחנת התדלוק... ותחול בלא הגבלת זמן".

4.        יצוין עוד כי בעבר היו חברות הדלק נעזרות בסוכנים שתפקידם היה לגייס לקוחות, ושעמלת הסוכן שלה היו זכאים נכללה במחיר הדלק לצרכן (שהיה אז מפוקח). בשנת 1993 במסגרת הרפורמות שנערכו בענף משק הדלק בוטל הפיקוח על מחירי הדלק ובכלל זה בוטל רכיב "עמלת הסוכן" שהיה כלול במחיר. לפיכך, כל אימת שחברות הדלק המשיכו לשלם לסוכן בגין שירותיו הן עשו כן מחלקן ברווחי המכירות.

5.        בתחילת שנת 2008 רכשה המבקשת את זכויותיה של חברת פז בתחנת הדלק, בעקבות הוראה של הממונה על ההגבלים העסקיים (שהורה לחברות הדלק להפסיק את המערכת ההסכמית ביניהן ביחס לתחנת הדלק). בהמשך לכך, בפברואר 2008 שכרה המבקשת את תחנת הדלק ממפעיל התחנה והפסיקה את תשלומי "עמלת הסוכן" למשיבה.

6.        על רקע זה הגישה המשיבה בשנת 2011 תביעה לבית משפט השלום בצפת בבקשה לחייב את חברות הדלק בהמשך קיום הסכם 1981 ובכלל זה להוסיף ולשלם לה  "עמלת סוכן" וכן לחייבן לשלם לה את יתרת סכום העמלות המגיעה לה, על בסיס טענתה כי עמלות הסוכן ששולמו לה בפועל היו נמוכות מהשיעור שנקבע. המבקשת הגישה תביעה שכנגד על סך 800,000 שקל, שבה טענה כי המשיבה הפרה את התחייבויותיה מכוח הסכם 1981 לקדם את המכירות בתחנת הדלק.

7.        בית משפט השלום נתן פסק דין חלקי בתביעה. ראשית בית משפט השלום קבע כי חרף התייחסותו ל"עמלת סוכן" הסכם 1981 לא נועד להטיל על המשיבה חובות של סוכנת, ולפיכך נדחתה התביעה שכנגד. שנית, בית משפט השלום קבע כי הסכם 1981 אינו מוגבל בזמן. בנוסף, בית משפט השלום עמד על כך שכאשר קבעו הצדדים בהסכם לגבי עמלת הסוכן שהיא תשולם "כפי המקובל במקרים כאלה", הם צפו אפשרות לשינויים עתידיים שעשויים להשפיע על גובה עמלת הסוכן אך לא צפו שינוי בדמות הרפורמה המהותית במשק הדלק. בהמשך לכך, הוא קבע כי שינוי נסיבות זה אמנם לא הביא לסיכולו של הסכם 1981 אך הוא מחייב לבחון את המשך קיום התחייבויותיהן של חברות הדלק מכוח ההסכם לאורו של עקרון תום הלב. בהקשר זה, עמד בית משפט השלום על כך שבנסיבות שנוצרו הן התנערות מוחלטת של חברות הדלק מן ההסכם והן העמידה הדווקנית של המשיבה על ההסכם מהוות התנהגויות החורגות מן החובה לקיימו בתום לב.

8.        בית משפט השלום קבע עוד כי כיוון שמדובר בהסכם שאינו מוגבל בזמן, חברות הדלק היו רשאיות, לאור שינוי הנסיבות ועקרון תום הלב, לבטל את ההסכם על ידי הודעה חד צדדית זמן סביר מראש, וכי לחילופין, ניתן היה להגיע להסכם חדש התואם את הנסיבות החדשות. כיוון שאף אחד מהצדדים לא נקט בדרכים אלו בחן בית המשפט בעצמו מהי נקודת הזמן שבה היו רשאיות חברות הדלק לבטל את הסכם 1981. לצורך כך, קבע בית המשפט את הקביעות העובדתיות הבאות: המשיבה השקיעה 320,000 שקל במימון התשתיות לתחנת הדלק; שינוי הנסיבות התרחש במועד שבו בוטלה עמלת הסוכן במסגרת הרפורמה במשק הדלק בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת; המבקשת הפסיקה לשלם את עמלת הסוכן למשיבה ב-2005 ואילו חברת פז הפסיקה ב-2008. לנוכח קביעות אלו, בחן בית משפט השלום את השאלה מתי היה המועד הסביר להשגת מטרת המשיבה שהייתה, כך נקבע, החזר השקעות המימון וקצירת רווח סביר, תוך שהוא קובע שנטל ההוכחה על המשיבה בעניין זה (כיוון שהמתינה עם הגשת תביעתה). בהמשך לכך קבע בית המשפט כי במקרה דנן המשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה ולפיכך נקבע כי בחלוף 20 שנה רשאיות היו חברות הדלק לבטל את ההסכם וכי לצורך כך די במתן הודעת ביטול הכוללת התראה של 6 חודשים מראש.

9.        לבסוף, קבע בית משפט השלום כי בפועל חברות הדלק ביקשו לבטל את ההסכם לא בשנת 2001 (מקץ 20 שנה לחתימתו) כי אם בשנת 2005 (לגבי המבקשת) ובשנת 2008 (לגבי חברת פז). בהמשך לכך, הוא קבע כי המבקשת מחויבת בתשלום הפרשי עמלות עד שנת 2005 וחברת פז מחויבת בכך עד שנת 2008 וכן קבע כי הסכום המדויק של הפרשי העמלות יתברר בדיון משלים.

10.      על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי. מהון להון, בהמשך, הגיעו המבקשת והמשיבה להסכמה באשר להיקף הסכומים שישולמו למשיבה בגין הפרשי העמלות, בכפוף לתוצאות הערעור, ולפיכך התייתר המשך הדיון בבית משפט השלום. כמו כן, המשיבה וחברת פז הגיעו ביניהן להסדר פשרה, ולפיכך הפכה האחרונה למשיבה פורמאלית בלבד.

11.      בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה בקובעו כי הסכם 1981 נותר תקף. בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום שגה שעה שראה בהסכם זה הסכם בלתי מוגבל בזמן הניתן לביטול באופן חד צדדי באמצעות מתן הודעה תוך זמן סביר. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה דנן מדובר בהסכם אחר הדומה להסכם שבו רכש צד אחד זכות קבועה בנכס או באינטרס של הזולת, כפי שנקבע בע"א 9609/01 מול היום 1978 בע"מ נ' עו"ד שגב, פ"ד נח (4) 106 (2004) (להלן: עניין שגב). בהסכם מסוג זה, כך נקבע, לא הוכרה בפסיקה הזכות לביטול חד צדדי.

12.      בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי בהסכם 1981, כנגד חלקה בהסכם (מימון התשתיות, שקוים במלואו מצידה), רכשה המשיבה זכות קבועה ולא מוגבלת בזמן לקבל תמורה מוסכמת מידי חודש מתוך הכנסותיה של תחנת הדלק. זאת, למד בית המשפט המחוזי גם מעדויות שבחן ואשר לפיהן מטרת התגמול למשיבה לא הייתה להחזיר את השקעותיה במימון התשתיות אלא לייצר מעין שותפות בתחנת הדלק לאורך שנים. בית המשפט המחוזי הוסיף כי חוזה מסוג זה, שבו צד משקיע כסף במיזם כנגד סיכון ותוך ציפייה לרווחים עתידיים שצפויים לעלות על סכום השקעתו, אינו חוזה חריג בנוף הכלכלי.

13.      בית המשפט המחוזי ציין עוד כי בנסיבות העניין לא היה מקום לכך שבית משפט השלום יקבע מיוזמתו את המועד (או את טווח הזמנים) שבו רשאיות היו חברות הדלק ליתן הודעה על ביטול.

14.      בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי בהיותו של הסכם 1981 הסכם ארוך טווח עשוי להיות מקום לכך שיוחלו עליו כללי פרשנות ייחודיים, אך לא באופן שיוביל להתנערות חד צדדית מהסכם כזה. בית המשפט העיר בהקשר זה כי אילו ביקשה המבקשת להתנות את ההסכם בשיעור רווחיה, חזקה עליה שהייתה קובעת זאת במנגנון מתאים בגדרו של הסכם 1981. בית המשפט המחוזי הדגיש כי ככלל לא נכון ששינוי הנסיבות אשר לו טענה המבקשת והביא לצמצום ברווחים, יוכר כנימוק להתנערות חד צדדית מהסכם כזה. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשת לא הוכיחה שינוי נסיבות קיצוני ועל כן לא הציגה עילה המוכרת בדין לביטול ההסכם. על רקע כל אלה, נקבע כי המבקשת עודנה מחויבת על פי הסכם 1981.

בקשת רשות הערעור

15.      בהליך שבפני טוענת המבקשת כי בקשתה מעלה את השאלה העקרונית של זכויותיה של רשות שלטונית אחת לעמוד בדווקנות על קיום זכות חוזית על פי הסכם שכרתה עם גורם פרטי, שעה שרשות שלטונית אחרת קיבלה החלטות רלוונטיות לאותו חוזה שהביאו לשינויים המשפיעים על ביצועו ועל ציפיותיהם של הצדדים לו.

16.      לגופו של עניין, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שלא העדיף את תכלית ההסכם על פני לשונו. לשיטתה, תכליתו של הסכם 1981, מבחינת המשיבה, כפי שעלתה גם מפסק דינו של בית משפט השלום, לא הייתה ליצור שותפות עסקית כי אם להקים תחנת דלק לרווחת תושבי קצרין. לפיכך, כך נטען, "עמלת הסוכן" שלה הייתה זכאית נועדה אך להחזרת הוצאותיה הראשוניות של המשיבה. זאת ועוד, המבקשת מציינת כי מדובר בהסכם מסחרי, והלכה היא שהסכם שכזה יש לפרש על פי הגיונו המסחרי. בנוסף, סבורה המבקשת כי במיוחד בחוזים שבין פרט לרשות שלטונית יש ליתן משקל עדיף לתכלית ההסכם על פני לשונו, וזאת לנוכח מאזן הכוחות הנוטה לטובת הרשות השלטונית בשל יכולה להביא לשינויים בחקיקה לטובתה.

17.      המבקשת טוענת עוד כי דרישת המשיבה להמשיך ולקבל "עמלת סוכן" במצב שבו השתנה משק הדלק ועמלה זו בוטלה כבר לפני שנים רבות אינה מתיישבת עם לשון ההסכם ותכליתו. כפי שקבע אף בית משפט השלום, כך נטען, ברי כי הצדדים התכוונו לקשור בין "עמלת הסוכן" (פרמטר התשלום) ל"מקובל", היינו למציאות המשתנה (פרמטר הזמן). כמו כן, טוענת המבקשת כי דרישתה זו של המשיבה מהווה עמידה דווקנית על קיומה של זכות חוזית שלא בתום לב, במיוחד כאשר זרוע שלטונית אחרת היא שהביאה לשינוי הנסיבות.